(א) גדול מברך. ואם הגדול מוציא ליחה שקורין הוש״ט יברך אחר כי אין זה נכון שיפסיק הרבה פעמי׳ ויהיה רוקק והאחרים ימתינו (הג״ה בברכת מהר״ם):

(ב) למי שירצה. קשה ממ״נ אם נותן לברך לאחד מב״ב פשיטא דגם הם אורחים לענין זה שמברכין לבע״ה ונ״ל דאם סמוך על שלחנו ומשלם לו דמי מזונו ואותו א״צ לברך לבע״ה רשאי ליתן לו לברך ונ״ל דאם ב׳ אוכלים בבית אחד וא׳ יש לו אורח על שלחנו יכול הוא ליתן לברך למי שירצה דמן הדין יש לאורח לברך ואם אותו הבע״ה רוצה לוותר על ברכתו יכול ליתן לברך למי שירצה:

(ג) לא יקדים. ואמרי׳ בגמ׳ דחייב מיתה שמבזה התורה:

(ד) לפתוח ראשון. בקריאת התורה (רש״י ור״ן) והרא״ש כ׳ להיות ראש המדברים בכל קבוץ עם לדבר ולדרוש תחלה וה״ה בישיבה ידבר בראש (רש״י גיטין) וכ׳ בטי״ד סי׳ כ״ח בהג״ה דאם עלה ישראל ראשון אין מחייבין אותו י׳ זהו׳ דקר׳ אסמכתא הוא וכ״כ התו׳ בחולין דף פ״ז וצ״ע דבגיטין דף נ״ט אמרי׳ בהדיא דאוריי׳ היא וגם הרמב״ם מנאה במנין המצות סי׳ ל״ב ועיין פ״ד מהל׳ כלי המקדש ועבח״מ סי׳ שפ״ב וכ״כ הריב״ש סי׳ צ״ד בשם סמ״ג בפשיטות דאוריית׳ היא וכ״כ בתשובות מהר״מ סי׳ ק״ז ובירושלמי פ״ה דגיטין מייתי פלוגתא דאמוראי בזה ועיין במהרי״ק ש״י אמרי׳: בגמ׳ וליטול מנה יפה ראשון הכהן קודם ופי׳ התו׳ והרא״ש דדוקא במעשר עני המתחלק בתוך הבית או בצדקה בחברי׳ המסובין בסעודה אבל במידי דשותפות לא דאמרי׳ הנותן עיניו בחלק יפה אינו רואה סי׳ ברכה לעולם, וצ״ע למה אין נזהרין עכשיו להקדים הכהן לכל הנך מילי ויש ליזהר בזה מאחר שמדאורייתא הם, ואפשר דאין אנו בקיאין ביחוסי הכהונה וכמ״ש ססי׳ תנ״ז, ומיהו אם הכהן רוצה לחלוק כבוד לאחר רשאי (סמ״ג), כתב הטור י״א שצריך להקדים הלוי לישראל שהרי ריב״ל אמר מימי לא בירך ישראל לפני ואין נראה דהתם מצד גדולתו קאמר שריב״ל היה גדול, והב״ח כ׳ דזה אינו דא״א שריב״ל לא סעד מימיו אצל מי שגדול ממנו ואפ״ה בירך הוא ועוד הביא ראיות ע״ש, וכן יסד בחרוז נוד׳ לשמך כו׳ ברשות הכהנים והלוים, ויש גורסין הכהנים הלוים כלו׳ דהכהנים איקרו לוים ובמתני׳ סוף הוריות אמרי׳ לוי קודם לישראל, וכ״פ בי״ד סי׳ רנ״א ס״ט וכיון דחזינן דליטול צדקה ולקרות בתורה קודם א״כ ה״ה לשאר דברים דאין לימוד למחצה וצ״ע למה מייתי בגיטין מקראות אחרים ובהוריות גם כן ועיין במ״ר פרשת נשא ובירושלמי דהוריות: אח״כ ראיתי בירושלמי סוף הוריות דאיתא התם שלוי וישראל שוין רק בזמן הדוכן היה לוי קודם אבל בי״ד פסקו דלא כוותיה וכמ״ש הרב״י שם וצ״ע למה דהא רש״י פרשת ראה כתב גם כן כן וכ״ה בספרי שם:

(ה) מקצר ימיו. דכתיב ואברכה מברכיך והמברך ב״ה מברך לבעל הבית (רש״י) וא״כ דוקא באורח הדברים אמורים ובכוס ב״ה:

(ו) כוס של ברכה. בסוף נזיר פירש״י דקאי אכוס של ברכת זימון משום ממהרין ליתן שכר למברך קודם להעונה אמן, ומ״מ שניהם שוין בשכר וכ״מ דעת הטור מדכתבו כאן וצ״ע דבי״ד סי׳ כ״ח פסק דגדול העונה אמן יותר מן המברך, ובגמ׳ אמרי׳ תנאי היא וצ״ל דהתם הג״ה היא ואינו מדברי הטור כמ״ש הרב״י שם ואף על גב דבח״מ סי׳ שכ״ב פסק רמ״א כדבריו לענין מילה י״ל דמ״מ הדין אמת דאם קדמיה אחר שפטור מלשלם דעכ״פ העונה אמן מקבל שכר כמו המברך אף על פי שממהרין לברך בשביל זה אינו חייב לשלם דהא לא אפסדיה מידי אח״כ מצאתי שכ״כ בש״כ בח״מ ססי׳ שפ״ב וע״ש כמה דינים: